האמת שאני זוכרת את עצמי כילדה משוחחת ארוכות ותכופות עם הנשמה שלי

ואז באיזשהו גיל התחלתי להבין שזה לא מתאים

שאני צריכה להקשיב יותר החוצה מאשר פנימה כדי לשרוד את העולם הזה

הנשמה שלנו בדרך כלל נדברת באנו בעדינות

היא לא צועקת היא לוחשת את האמת שלה

ולפעמים מרוב רעש השנים והחיברות שעברנו

כבר שנים שלא שמענו ממנה כלואה במרתפיי האני שלנו...

אני מרגישה שלא תמיד קל לשמוע את מה שיש לנשמה שלי להגיד

לפעמים מעדיפה לאטום אוזניים ולהמשיך לדפוסים הידועים מראש לא לשחות נגד הזרם לנוע עם האנרציה.

אבל באמת שכשאני מצליחה לעצור ולהקשיב לקול הנשמה ולפעול כרצונה אני חווה סינכרון מרגש מאוד עם העולם

וחווה תחושה עמוקה של מושגחות ואפילו נס...

בשיעור הקרוב ננסה להזכר יחד מה קרה לקול הנשמה ואיך לחזור להקשיב אליה

ולתת לה להנחות את חיי...