קורבנות

בטלה לעתיד לבוא...

קורבנות היא תחושה וחוויה ככ רווחת בעולם שלנו.

אני קורבן של הבית בו גדלתי

אני קורבן של אשתי

אני קורבן של הדת

אני קורבן של החברה

אני קורבן של הזיכרי

אני קורבן של הנסיבות

אני קורבן של אלוהים...

אולי כשאמרו "קורבנות בטלים לעתיד לבוא"

התכוונו שכדאי לכולנו להגמל מהחויה שאנחנו קורבנות של מישהו או של משהוא...

קורבנות היא דבר ככ מסוכן בעיני אותי אישית היא הובילה לאבדון...

יש משהו סמיך ונעים ומנחם בקורבנות משהוא אחר אשם ואחראי על הכאבים והמצוקות בחיי...

אבל האמת העמוקה שקורבנות היא ביצה טובענית ותובענית....

מה יעזור לי להאשים את האחר?

אם אמצא את האשם ואתלה אותו על העץ האם ארגיש יותר טוב האם תהיה לי הקלה?

האם הכאב יעלם?

האשמת האחר וקורבנות

שמה את מוקד השליטה מחוץ אלי

מרוקנת אותי מהכח ומהשליטה על חיי

ושמה את העוצמה שלי בידיים של האחר

"בגלל הורי והזוגיות הגרועה שלהם אין לי בית ועוד לא התחתנתי"

"בגלל אישתי שמסרסת אותי אני לא מעיז לפרוץ ולעזוב את העבודה שלא טוב לי בה"

"בגלל הדת אין לי חשק מיני"

"בגלל החברה שגדלתי בה אני מרגישה כל חיי דחויה מנודה"

"אם הוא רק היה משתנה הזוגיות שלנו היתה נהדרת"

זה נכון שיש השפעה גדולה של הסביבה שלנו עלינו והשפעה של העבר שלנו עלינו

אבל האם אני מוכנה להשאר כלואה בעבר שלי? שמעתי מהרב יעקב ורשבסקי:

להתפלל עם העבריינים זה שכולנו עבריינים ותקועים בעבר שלנו

האם אני משוללת בחירה ?

האם זו השפעה מכרעת שמכריעה אותי שמנהלת אותי?

קורבנות שוללת ממני את הבחירה

משאירה את הכדור באחריות ובידיים של משהו אחר

עשו לי לקחו לי שתו לי הכל אמיתי ונכון

לוותר על קורבנות זה להחזיר את כדור העוצמה שלי לידיים שלי

אני אחראית על הטוב והרע בחיי

אני בוראת את המציאות שלי

אני יכולה לשים גבול כשהכוח הוא ביידיי

ולא בידיי מציאות שנכפת או נקלעתי אליה אני לא קורבן של הנסיבות...

קורבנות מפנצ'רת לי את הכדור

מוציאה לי את הרוח מהמפרשיםן משאירה אותי קטנה וחלשה מול העולם מול הבחוץ

מול האחר האימתני שהטוב והרע שלי בשליטתו...

אני רואה את זה יום יום בקליניקה כשאשה בוחרת להגאל מהקורבנות

היא זזה ממקום שהיתה בו שנים על שנים ואולי דורות על דורות...

וזה ממש לא קל

אבל המערך כולו משתנה כשהיא זזה יש "גיים אובר"

לדינמיקה הזו...

משחק התפקידים שהיא לקחה בו חלק נפסק

היא לוקחת אחריות ומחזירה לעצמה את הכח לבחור ולצור את חיה...

להשתחרר מהעבר ולחיות בהווה מתוך עוצמה והשבת הכח והשליטה לעצמה

זה כאמור לא קל כי יש משהוא נעים ולא מחייב בלהשאר קורבן

ויציאה משם דורשת אומץ והסכמה לפעול עבור עצמי ולאהוב את עצמי

אהבה עצמית היא מפתח ליציאה מקורבנות...

קורבנות היא גלות מעצמנו היא להשאר כל הזמן בחוץ עם חץ שמופנה החוצה

גמילה ממנה היא שיבה הביתה לחזור להיות בעלת הבית על חיי ועל המציאות שלי...

אני נזהרת בקליניקה מ"הנצחת הקורבנות" בעיני היא כמו שמשהו יושיט לי יד מהבור שאעזור לו

ואני במקום לעזור דוחפת אותו עמוק יותר לבור הזה .

חשוב לזהות את הקורבנות ולזהות את ההשפעות שגרמו לנו להגיע אליה.

אבל להשיב את המפתחות ולהנהיג את חיינו בידיינו.

להפר את "שממת ההיכל"

לשוב להיות בעלי הבית על חיינו...